בגיל  17.5– כזוג צעיר הספקנו לחגוג שישה ימים ועשינו יחד תאונת דרכים שכנראה השפיעה לא מעט על מסלול החיים…
חלמנו להקים ישוב חדש בספר ולחיות מחקלאות.

בגיל 23– לאחר הצבא ומלחמת שלום הגליל, עלינו בראש חבורה מעמק חפר לגליל להקים ישוב  וחקלאות במצפה אבירים. התחלנו בגידור וכריתת עצים לגדרות המרעה בגליל והמשכנו כקבוצת גידור של קק”ל. במקביל עסקנו בחינוך בלתי פורמלי עם נוער – המשך טבעי למה שעשינו קודם …
החתונה שלנו התקיימה תחת עץ האלון הגדול ביער ליד אבירים.

אחרי שנה באבירים ומכיוון שבאנו לעשות חקלאות והקרקע לא נמצאה בשפע החלטנו להקים דיר עיזים.קנינו בכספי החיסכון האחרונים 10 עיזים וככה התחלנו…לבד בכיף, עמודים ובטון ומכון חליבה כל בורג וריתוך – בהרבה אהבה.
לימים נולדו קשת– ב85 , אור– ב88  ופז– ב92  והצטרפו למשפחה, למשק ולעבודה החקלאית. במקביל איל עסק בהדרכת נוער במושבי המועצה האזורית שלנו– “מעלה יוסף” ובהנחיית קומונות בשנת שרות (גרעין עודד) ומאוחר יותר כמנחה ומפקח מחוזי בכל יישובי ומועצות קו העימות.

1991– הדיר צומח ואיתו הילדים ואיל מנחה סגלים בחוות השומר במחווה אלון ובקורסי קצינים ורכז נוער בכפר ורדים, מנחה קבוצות עצמאי במכינות  קדם צבאיות, חדרי מורים, חברות מסחריות ועוד… ועדנה במשק עם העיזים הילדים והגבינות.

1995–  איל מתחיל לנהל את תנועת הנוער– בני המושבים מהמשרד בתל אביב או מהאוטו… ומגיע הביתה בלילות לכמה שעות… עדנה והילדים חולבים עיזים– (150) ובסופי שבוע – נפגשים.

1998– הקמנו בקתת עץ גדולה בתוך היער ( בקתת מקום בלב ).

2005– בנינו ביער 3 סוכות רועים מקסימות עם גג שקוף קירות במבוק מיטה עם כילה מקלחת פתוחה לשמיים…

2006– איל מסיים תקופה של 10 שנים כמזכ”ל בני המושבים וחוזר הביתה… מפסיקים לשלוח חלב לתנובה… מטפחים עדר עיזים קטן ועדנה ממשיכה לייצר גבינות במחלבה שהקמנו מתחת לבית…אחרי שנים רבות בחינוך כשכיר מחליטים לנסות באמת להגשים את החלום המקורי שלנו — להתקיים מהמשק במצפה אבירים ולשם כך לעשות התאמות למציאות ולשלב תיירות במשק.
כך התפתחו עוד בקתה, טיולי הסוסים, הג’יפונים (רומנטי – קאר), הקמפינג, הגבינות, ימי הגיבוש לקבוצות ועוד היד נטויה…
הבסיס היה עבודה עצמית – ככה התחנכנו: ומכאן נגזרו כיווני ההתפתחות ושיטות הפעולה –עדנה מנקה ומכינה ארוחות לצימרים, מייצרת גבינות מחלב העיזים, מטפלת בבית ובחצרות. איל חולב (ובעיקר אוכל גבינות), מוציא טיולי סוסים לזוגות ומשפחות, מוציא טיולי ריינג’רים לדרך הנוף, מעביר ימי גיבוש וסדנאות ומתפעל את הקמפינג, ורחלי – שהצטרפה למשפחה מדריכה שיעורי רכיבה מערבית וטיפולית, חולבת ומוציאה טיולים לפעמים, עונה לטלפונים ומשגיחה על בעלי החיים.
מכיוון שאנחנו עבדנו לבד – הכל בנוי על רעיון השירות העצמי והאמון באנשים: יש קופות עם עודף בשטרות ומטבעות ליד הקפה, הגלידות, היין והגבינות… 
הלקוחות משלמים לבד ולוקחים להם עודף – או חוזרים מטיול בריינג’ר – משאירים אותו ליד הבית – שמים כסף בקופה – לוקחים עודף – ונוסעים לדרכם.
בקיצור, האורחים עוזרים לנו לתחזק את העסק בכך שהם משאירים נקי, עוזרים בחליבה, משלמים בעצמם ושולחים את חבריהם…
ואנחנו… מתקדמים קצת כל עונה… מוסיפים משהו לתמונה.. ובעיקר נהנים מהתוצאה וגם מהעובדה שהישראלים שבאים לכאן הם עם לב ונשמה ונכנסים לראש שלנו והופכים להיות חלק מהמשפחה.

2020–
השמיים נופלים…
“השכנים הטובים”
בעזרת קשרים  ותרגילים מאד לא ראויים,
סוגרים לנו את מפעל החיים.

הקמפינג נסגר ופורק,
הסוסים כולם נמכרים,
התלמידים מתפזרים,
ששת התומקארים נמסרים,
ואנחנו נשארים די גמורים.

עם הקורונה עוד היינו מסתדרים,
הילדים נשברו ועזבו לכרתים,
ואנחנו מנסים לאסוף את השברים,
לשמור על אהבת האדם
ועל טיפוח הקשרים עם אנשים…

מהדירה של הילדים עשינו סטודיו
עוד יחידת נופש מקסימה,
שהם עיצבו בכישרון ובאהבה.

ובחצר לפני הבית מתחילה לצמוח הבשורה…
עשינו חנות קטנה ומגניבה,
בית קפה ופינות ישיבה,
ובעתיד הקרוב המשק יהפוך שוב לחווה…

בלי אנשים – רק חיות משק,
ירקות תרנגולות וכל מה שיש אליו חשק.

מי יודע לאן עוד נתגלגל,
השמיים הם הגבול והדמיון עוד פועל…
ממשיכים לחלום ולנסות ולהקים,
 ובעיקר אוהבים אנשים…